כן, קיימים הבדלים משמעותיים בעיקר בבסיס המשפטי, בפרוצדורת ניהול ההליך ובגובה הפיצוי.

תביעת רשלנות רפואית מתבססת על פקודת הנזיקין (שם מוגדרת, בין היתר, עוולת הרשלנות, אך גם עוולות נוספות כגון תקיפה, כליאת שווא וכד') ואילו הבסיס המשפטי לתביעה בגין פגיעה בתאונת דרכים הוא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (המוכר כחוק הפלת"ד).

בעוד שלצורך הוכחת תביעה על בסיס פקודת הנזיקין יש להוכיח את רשלנותו של הגורם המעורב (בתביעת רשלנות רפואית – רשלנות הגורם  הרפואי המעורב), במקרה של תאונת דרכים – אין צורך בהוכחת אשם של הנהג וההתדיינות מתמקדת בסוגיית הנזק בלבד (חריג: ישנם מקרים בהם מתעוררת מחלוקת מקדמית נוספת, בשאלה אם הארוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפלת"ד). יצויין כי עד שנת 1976, שאז נכנס חוק הפלת"ד לתוקף, היה צורך להוכיח גם בתאונות דרכים את רשלנות הנהג הפוגע, מצב שהותיר לא פעם נפגעים שחרף פגיעתם הקשה, לא היו זכאים לכל פיצוי (למשל בתאונות עצמיות או בתאונות שהנפגע עצמו היה אחראי לקרות התאונה).

בעוד שכל תביעת נזיקין מחייבת צירוף חוות דעת רפואיות מטעם הנפגע לכתב תביעתו (- מה שמוביל להגשת חוות דעת נגדיות בהמשך מינוי מומחה נוסף מטעם ביהמ"ש ולבסוף אולי אף חקירת המומחים בשלב הראיות), הרי שבתביעה על פי חוק הפלת"ד אסור לנפגע לצרף חוות דעת מטעמו וביהמ"ש ממנה מומחים מטעמו (כאשר התאונה גם הוכרה כתאונת עבודה ע"י הביטוח הלאומי – ניתן להתבסס על קביעותיו).

הבדל משמעותי נוסף הינו בגובה הפצוי. הפצוי בתביעת נזיקין על בסיס פקודת הנזיקין (ובפרט בתביעות רשלנות רפואית) צפוי להיות גבוה משמעותית מזה הנפסק בתאונות דרכים. המחוקק בחוק הפלת"ד קבע הגבלות לפיצוי, על רקע ביטול הצורך בהוכחת אשם מצד הנהג הפוגע . כך למשל חישוב הנזק מתבסס על שכר הנפגע נטו (לעומת שכר ברוטו בתביעת רשלנות רפואית) ונפגע תאונת דרכים אינו יכול לדרוש פצוי על בסיס שכר גבוה משילוש השכר במשק (אין הגבלה כזו בתביעת רשלנות רפואית). פער משמעותי נוסף ואף גדול יותר ניתן למצוא בסכומי הפצוי בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים).

רק במקרה של תאונת דרכים, יכול הנפגע, בנסיבות מסוימות, לעתור לקבלת תשלום תכוף (תשלום ע"ח הפצוי הסופי).

מקדמית, יש לפנות לעו"ד המתמחה בתחום הרשלנות הרפואית (המדובר בהליך המחייב מומחיות ונסיון) אשר ישמע ויבחן את עובדות המקרה, התיעוד והראיות האחרות שיוכלו לבסס את גרסת הנפגע, יוועץ במומחה רפואי מתאים לגבי הסוגיות הרפואיות המתעוררות, ולבסוף יבחן את המקרה בהיבט המשפטי, בשים לב לסוגיות המשפטיות המתעוררות.

 בהתאם לדין, כל טענה שברפואה חייבת להתבסס על חוות דעת רפואית – כך גם לגבי טענת ההתרשלות המיוחסת לגורם הרפואי. חוות הדעת המגויסת במישור החבות הינה בתחום המומחיות הרלבנטי לענין (בד"כ תחום המומחיות של הרופא שלו מיוחסת ההתרשלות) ולעיתים יש צורך במספר חוות דעת.

בנוסף לקיומה של התרשלות בטיפול הרפואי שניתן, יש להוכיח כי נגרם נזק גוף וכי ההתרשלות היא זו שגרמה לנזק. טענת הנזק שנגרם – נכותו של הנפגע, השלכותיה על תיפקודו וצרכיו בעקבות זאת, וטענת הקשר בין כל אלו לארוע נשוא התביעה – צריכים גם הם ביסוס בחוות דעת רפואית.

למשל:

אם הרשלנות הינה בפענוח בדיקת הדמיה, אזי יש להגיש חוות דעת רפואית של מומחה בתחום ההדמיה וחוות דעת נוספת במישור הנזק; אם הרשלנות היא בגין שיהוי באבחנת גידול או מחלה ממארת, תידרש חוות דעת רפואית של אונקולוג ובמקרים רבים יוכל הוא עצמו לחוות דעה גם על הנזק (במקרה זה – השלכות השיהוי, הפגיעה בפרוגנוזה והפגיעה בסכויי ההחלמה של החולה).
אם לעומת זאת, מדובר ברשלנות מפאת אי איבחון מום גנטי במהלך מעקב הריון – יש לתמוך טענות האחריות בחוות דעת של מומחה בתחום רפואת הנשים, ולעיתים גם בחוות דעת של מומחה בתחום הגנטיקה וזאת בנוסף לחוות דעת של נוירופדיאטר ביחס לטיב הנזק והיקפו.

לאחר השלמת מערך חוות הדעת הרפואיות ניתן להערך להכנת והגשת כתב תביעה.

כדי שעורך דינך יוכל לבחון קיומה של עילת תביעה, עליו לפנות למומחה רפואי עם מלוא החמר       הרפואי הרלבנטי.

אין להסתפק בסיכום מחלה או מסמכים חלקיים אחרים גם אם המסמך מספק לכאורה את הטיעון הרצוי. "חמר רפואי מלא" משמעו פעמים רבות קבלת תיקי המטופל מביה"ח, מקופ"ח, ממספר רופאים עצמאיים ומביטוח הלאומי שכן רק הצלבתו תאפשר ביסוס ראוי לתשתית העובדתית הנטענת. ריכוז החמר הרפואי תלוי בשיתוף פעולה של המוסדות ורק עם סיום ריכוז החמר, התיק בשל לפניה למומחה רפואי.

איתור המומחה הרפואי המתאים הינו מהשלבים החשובים להצלחת התביעה וזה תפקידו של עורך הדין המטפל. גם המומחה הרפואי זקוק לזמן פנוי ללימוד החמר וגיבוש עמדתו. פעמים רבות פניה למומחה רפואי לא מביאה לתוצאה המקווה או שהמומחה מבקש תמיכה ממומחה בתחום אחר ואז נדרשת מנת סבלנות נוספת.

גיבוש קו התביעה אפשרי רק לאחר השלמת ההתיעצויות עם המומחים הרפואיים הרלבנטים.

ריכוז החמר הרפואי, עריכת פניה מתועדת ומפורטת למומחה רפואי, ההתיעצויות וקבלת חוות דעת רפואית בכתב, אורכים חדשים ספורים, אך במקרים רבים ניתן לקבל הערכה כללית לאחר התיעצות ראשונית. אין להתפתות להגיש תביעה בטרם הושלמו המהלכים המפורטים ויש להתאזר בסבלנות רבה כדי להגיע לתוצאה המקווה.

ככלל תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין הינה שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה.

לכלל זה ישנם חריגים, וביניהם:

• כאשר מדובר בקטין, מניין שבע השנים עד להתיישנות יחל ממועד הגעתו לגיל 18. משמע, ניתן יהיה להגיש את התביעה עד שלקטין ימלאו 25 שנים.
• כאשר מועד התרחשות הנזק לא ידוע ולא יכול היה להיות ידוע – תקופת ההתיישנות תימנה ממועד גילוי הנזק ולא יאוחר מעשר שנים ממועד הגילוי.
• כאשר הנפגע לא ידע ולא יכול היה לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה (מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותו) – מרוץ ההתיישנות יתחיל ביום בו נודעו לו העובדות הרלבנטיות (חריג זה נובע משילוב בין דיני ההתישנות בנזיקין לחוק ההתישנות).

חשוב להדגיש כי למרות שמבחינת דיני ההתישנות ניתן להגיש את התביעה בתוך מספר שנים ממועד הארוע, יש בדרך כלל יתרון לתחילת טיפול בריכוז החמר וגביית סיפור הארוע מהנפגע סמוך ככל שניתן להתרחשותו.

השאלה המתחייבת היא אם היתה רשלנות בהערכת משקל העובר (קרי, הילוד נולד במשקל גבוה מההערכה המוקדמת), או אם היה מקום להמליץ על לידה קיסרית במשקל המוערך.

בסמוך ללידה מתבצעת הערכת משקל העובר וזאת לצורך תכנון הלידה הקרבה. הערכות המשקל אינן מדויקות וידועה סטיה אפשרית
במקרים בהם משקל העובר מוערך מראש כגדול, נבחן גם העבר המיילדותי (הלידות הקודמות) של היולדת ונתוניה הבסיסיים (מבנה אגן, משקל ילודים קודמים), וההמלצה לניתוח קיסרי באה מפאת החשש כי העובר הגדול "ייתקע" בתעלת הלידה וחילוצו יהיה כרוך בנזק בלתי הפיך – כך למשל לידות המסתיימות בפרע כתפים (שאז נותר הילוד סובל משיתוק בגפה עליונה – שיתוק ע"ש "ארב").

אם היה מקום להציע ליולדת ניתוח קיסרי ואם נזקי הילוד היו נמנעים לו בוצע ניתוח זה, ישנו בסיס להגשת תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה, אשר בצידה פיצוי.

לידה הינה תהליך מורכב, וחלק מן הלידות, למרבה הצער, עשויות אף להסתבך ולהסתיים בנזק לילוד או אף ליולדת.

כדי להימנע מסיבוכים, קיימת שיגרת מעקב ובדיקות וכן מדדים המצביעים על מצב היולדת והילוד ועל התקדמות הלידה ושלביה. צוות חדר לידה חייב להיות עירני למצג העובדתי ולמצג הרפואי שבפניו – שכן הם עשויים לרמז על קשיים ואף קטסטרופות בהתפתחות הלידה.

כך למשל בקבלת יולדת לחדר לידה, מבוצע, בין היתר, חיבור למוניטור, באמצעותו ניתן, בין היתר, לעקוב אחר חיוניות העובר.

קריאת הניטור מחייבת ידע ונסיון וכאשר קיימים שינויים המצביעים על מצוקת העובר, יש לפעול בדחיפות לאישוש מצבו ובהעדר שיפור יש לחלצו בניתוח קיסרי דחוף.

הליכים משפטיים רבים מתנהלים סביב פרשנות הניטור והשינויים בו.

דוגמא אחרת הינה כאשר קצב התקדמות הלידה והתפתחותה אינו תואם את הנדרש והם מחייבים הפעלת שיקול דעת רפואי והתערבות בלידה.

אם צוות חדר לידה התעלם מנורות אזהרה שהיו בפניו ובמהלך נכון היה יכול למנוע את הנזק שנגרם – סביר בהחלט כי קיימת עילת תביעה נגד ביה"ח.

ילוד חי מהוה אישיות משפטית מרגע לידתו. לא כך עובר שנולד ללא רוח חיים. עובר זה אינו מהווה אישיות משפטית ועילת התביעה הינה של הוריו.

שיעור הפיצויים המשולם להורי ילוד שנפטר ברחם אימו, קטן משמעותית מהפיצוי הנפסק בגין פטירת הילוד – גם אם הילוד נפטר דקות ספורות אחרי לידתו.

עזבון הילוד שנפטר יכול לתבוע פרט לנזק הלא ממוני (כאב וסבל ו/או קיצור תוחלת חיים) גם אובדן הכנסה ב"שנים האבודות" (שנות ההשתכרות שהיו צפויות לו)  ולכן, בפן המשפטי, יש חשיבות קריטית אם הילוד יצא לאויר העולם חי או לא.

בדיקות אולטרסאונד מבוצעות במהלך הריונות מזה שנים רבות (חוזר משרד הבריאות הראשון בענין זה הופץ כבר בשנת 1993).

ישנן בדיקות אולטרסאונד שנועדו לצורך בדיקת קצב הגדילה של העובר וחיוניותו וישנן בדיקות שנועדו לסקירת התפתחות איבריו – סקירת מערכות.
סקירת המערכות הינה בדיקה מקיפה יותר שכוללת רשימת איברים שיש לסקור, ואם ישנו מום (למשל מום מבני בולט בעמוד השדרה) שהוחמץ בסקירת המערכות וצריך היה להתגלות בה, בהחלט עשויה להיות עילה לתביעה בגין החמצה זו.

השאלה אם קיימת עילת תביעה, תלויה בעיקר בטיבו של המום (לא כל מום ניתן לאבחן), בשנה בה בוצעה הבדיקה – שאלה שהיא רלבנטית הן לגבי יכולת מכשירי האולטרסאונד בשנים אלו והן לגבי הפרקטיקה הרפואית שהיתה נהוגה במועדים הרלבנטים. לעתים לא ניתן היה לראות את המום בבדיקה שבוצעה ואולם  היתה אינדיקציה רפואית לביצוע בדיקה ממוקדת לאיבר זה או אחר ועוד.

אם יתברר כי היה על מבצע הבדיקה לזהות את המום, או להפנות את היולדת להמשך בירור שהיה מוביל לאבחנת המום, ואם המום היה כזה שאבחנתו היתה מובילה להפסקת הריון , הרי שדין התביעה להתקבל.

כעקרון, הגורמים המטפלים באישה הרה צריכים לגבות ממנה את מלוא הפרטים הרלבנטיים, לרבות אודות מומים מולדים ומחלות תורשתיות במשפחה (לדוגמא: גביית פרטים אודות קרובי משפחה החולים בתסמונת גנטית; מחלות תורשתיות – מחלות לב, מחלות מטבוליות; ומומים שונים: מומי לב, מומי שלד ועוד).

על היולדת למסור את מלוא המידע הרלבנטי לצוות המטפל, ובהתאם למידע יותאם הטיפול, הבדיקות והמעקב.

במידה והיולדת לא נשאלה, או שלא נשאלה כראוי, על תחלואה כמפורט לעיל, ומידע זה היה מביא לבירור נוסף ואולי גם ההפסקת הריון, ייתכן בהחלט כי יש בסיס לתביעה בעילת רשלנות רפואית.

על הגורמים הרפואיים מוטלת חובת יידוע, והיא כוללת גם בדיקות שניתן לבצע באופן פרטי. החובה הזו הינה רחבה, אך מטבע הדברים היא אינה מוחלטת, משמע – היא אינה מחייבת את הצוות הרפואי למסור מידע על כל הבדיקות האפשריות שניתן לבצע בהריון באופן פרטי.

יש ליידע אודות בדיקות נפוצות ובדיקות שעשויות להתאים לנסיבות של מטופל ספציפי בהתאם למידע שהוא מוסר.

אם יוכח בבית המשפט שהרופא צריך היה ליידע את היולדת אודות בדיקה מסויימת שניתן לבצע באופן פרטי והוא לא עשה זאת, כמו גם שאילו היולדת היתה יודעת עליה היא היתה מבצעת אותה, וכן כי באמצעות בדיקה זו ניתן היה לאבחן את המחלה/המום של הילד והיית מבקשת לבצע הפסקת הריון – אז צפוי פיצוי בהתאם.

החוק והפסיקה קובעים כי על הגורמים המטפלים למסור למטופליהם את מלוא המידע הרלבנטי אודות הטיפול, לרבות חלופות טיפול (חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 קובע מהו המידע שיש למסור למטופל לצורך קבלת הסכמתו מדעת).

אי מסירת מידע מלא למטופל כמוה כשלילת אפשרות הבחירה של המטופל בין חלופות הטיפול.

גם אם לא נגרם לחולה נזק, הוא עשוי להיות זכאי לפיצוי בגין "פגיעה באוטונומיה" (-פיצוי שאינו מתבסס על פקודת הנזיקין אלא התפתח במסגרת פסיקת ביהמ"ש העליון).

אם מדובר בשיהוי באבחנה או טיפול של מצב שמראש לא היה צפוי להחלמה מלאה, מדובר בתביעה בגין "אובדן סיכויי החלמה" שבבסיסה השוואת הפרוגנוזה שהיתה צפויה לחולה במועד התרשלותו של הגורם הרפואי לבין הפרוגנוזה לה הוא צפוי בעקבות המחדל.

יודגש כי שאלות הבסיס במקרים אלו הן מתי ניתן היה לבצע את האבחנה (שהרי לא כל גידול או מחלה ממארת ניתנים לאבחנה בשלבים מוקדמים) , כמה זמן חלף מהמועד שצריך היה לבצע את האבחנה ועד האיבחון בפועל והאם השתנו סיכויי ההישרדות של החולה בעקבות שיהוי זה.